מאמרים

 הפרעות ותסכולים מיניים  אצל נשים בשלות במערכות יחסים ארוכות טווח.

מבוא: 

במהלך המאה העשרים ובמיוחד מאז שנות השישים ,תחילתה של המהפכה הפמיניסטית, נטענה המיניות הנשית במכלול של משמעויות חדשות , המיניות מקבלת משמעויות  הנקשרות לזהות ולאיכות חיים ובה בעת מתרחקת מסוגיות של פריון.

הדיון הפמיניסטי  בנושאים  של תשוקה ואוננות נשית הבליט את זכאותן של נערות ונשים להנאה מינית ולביטוי תשוקתן כך  שמותר להן  ליזום ושבהחלט מותר שמיניותה של האישה תעמוד במרכז קיומה. אך למרות  זאת ניכר כי  הרבה  נשים אינן שבעות רצון מחיי המין שלהן.  ישנן נשים בסביבתי  בעיקר  נשים בשלות ונשואות,   הנמנעות מקיום יחסי מין ולמרות שהן נואשות  מהתחושה של מוות ביחסיהן עם בעליהן  הן מוכנות להשלים עם יחסי מין בלתי מספקים ובלבד שלא יופר האיזון העדין בין בעל ואשתו והן תצטרכנה להתמודד עם סוגיות של בטחון ביחסים.

אחת   הסיבות לכך שרוב הגירושים המתרחשים אחרי גיל 40( שנעשים ביוזמת הנשים) הינה תסכול מיני .למרבה הצער מעט מדי נשים בכלל  נהנות מחיי המין שלהם. המחקרים מראים  ש43% מהנשים איבדו עניין במין, או שהן סובלות  מהיעדר תשוקה מינית, מכאב במהלך משגל ,מקשיי עוררות, מחרדת ביצוע או מאי יכולת להגיע לאורגזמה.

  עולה השאלה מדוע נשים בשלות ונשואות  אינן מרוצות מחיי המין שלהן ולכן   נמנעות מיחסי מין?  בעבודתי זו אבדוק מהן הסיבות לכך שנשים   אינן נהנות מיחסי מין ולכן נמנעות מהם. עוד אבדוק מהם השורשים לתסכול המיני בקרב  נשים והאם  הבנה מעמיקה  של התסכול המיני  יוביל ללמידה  לשחרור מיני.

אניטה  קלייטון בספרה" נשים מין ואינטימיות " אומרת שהפרעות מיניות אצל נשים מתחלקות לארבע קבוצות כלליות:קושי לחוש תשוקה, קושי להתגרות, קושי להגיע לאורגזמה ותחושת כאב בזמן יחסי המין.

בעבודה זו אדון  בהפרעות המיניות אצל נשים ואתרכז בשניים( השניים האחרים הם בתחומה של הרפואה) מתוך הסיבות לתסכול מיני.  אבחן את התשוקה המינית הנשית אצל נשים נשואות מזוויות שונות ומדוע קיים קושי לחוש תשוקה. וכן אדון בקושי להגיע לאורגזמה.

בחיי האישיים בחרתי שלא להיכנס למסגרת של נישואין . הסוגיות  של ארעיות  מול קביעות כפי שמובאות בתורות פילוסופיות מהמזרח כמו זן  תמיד העסיקו אותי.   אני רוצה לבדוק האם מסגרת הנישואין, שהיא משאת נפשה של כל אישה צעירה, המקנה בין השאר, בטחון בגידול הצאצאים(סוגיה שאי אפשר לזלזל בה) טומנת בחובה תסכול מיני?.והאם אנו  הנשים משלמות מחיר יקר עבור "ביטחון "זה? 

נשים מייחסות חשיבות מעטה ליחסי המין  אך   יחסי המין חשובים לאישה  ובשני תחומים עיקריים יחסי מין עוזרים ומשפרים:בבריאות הנפשית  של האישה  ובשיפור במערכות היחסים שלהן עם בני זוגן. 

   אני רוצה לבחון את הפרדוקס המתעורר  בין הצורך בקשר אינטימי עם הצורך באינדיבידואליות  והאם אפשר עדיין למרות הנישואין להיות אישה מועצמת מינית  שמבטאת את הפוטנציאל הנשי שלה  על ידי למידה של שחרור מיני שכולל קבלה של המיניות , חופש בחירה, שחרור מתכתיבים חברתיים ושליטה על החיים בצורה אינטימית.

גוף העבודה

למרות תפקידה של של האהבה לקדם את האינטרסים הגנטיים שלנו פשוט לא התפתחנו לאהוב כמו שאנחנו מרגישים שהיינו צריכים- בנאמנות, בחיבה ולנצח. בעולם של ימינו הנישואים שלנו נתונים ללחץ גדול יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית. תוחלת החיים שלנו ארוכה בהרבה ואנחנו תובעים מהיחסים שלנו תביעות שרוב אבות אבותינו לא היו צריכים לשאת. אנו שמים את כל הביצים הרגשיות שלנו בסל אחד –יחסים רומנטים סולידיים ועם זאת מלאי תשוקה.  כיום אנו מעמידים את האהבה הרומנטית במרכז חיי הנישואים , מצפים ממנה להימשך בלי לדעוך או אפילו להשתנות הרבה , גם אם אנחנו מזדקנים ומשתנים.

אך לצערנו( או לא?) הכל משתנה  ומיחסים מלאים בתשוקה בכמות גדולה  בתחילת היחסים אנו עוברים במהלך הנישואים למצב של מעט מדי  וחוסר סיפוק ותסכול מיני- סוגיה שמביאה להרבה חיכוכים בין בני הזוג. ומודעות היא תנאי מוקדם ליחסי מין טובים אך מיליוני נשים מעדיפות לשמור על מערכת יחסים תקינה ולא להסתכן בכך שהצעותיהן לשפר כמה דברים בחדר השינה יסתמו את הגולל על מערכת היחסים.

במדיה  ברוב התוכניות או בעיתונות מתרכזים  בעיקר בבעיות ותסכול מיני של גברים( העדר זקפה, העדר תשוקה,פליטה מוקדמת או מעוכבת..)  למרות שלנשים יש יותר תסכול מיני.(43% לנשים לעומת 31% לגברים) ומדברים מעט על תסכול מיני של נשים. גם כאן ההיררכיה הגברית שלטת ומה שקשור בגבריות יותר חשוב ממה שקשור בנשיות.

הפרעות מיניות אצל נשים מתחלקות לארבע קבוצות כלליות: קושי לחוש תשוקה, קושי להתגרות, קושי להגיע לאורגזמה ותחושת כאב בזמן יחסי המין.

בעבודה זו אדון   ואתרכז בשניים מתוך הסיבות : העדר תשוקה מינית והקושי להגיע לאורגזמה.

 אחת האמונות השכיחות המוטעות , המזיקות במיוחד טוענת כי נשים אינן זקוקות למין כשם שזקוקים לו גברים. נשים מתחנכות על כך כי אישה אינה זקוקה לפורקן מיני כשם שגבר זקוק לו. אך  יחסי המין חשובים לאישה  ובשני תחומים עיקריים יחסי מין עוזרים ומשפרים:

 שיפור בבריאות הנפשית  של האישה דר לוני גרפילד ברבך פסיכולוגית ומטפלת זוגית  מצאה כי אצל נשים העדר מתמיד של פורקן מיני עלול לגרום רוגז תסכול עייפות ואפילו כאב ראש. מתח נפשי שנוצר מבעיות מין עלול לגרום לאובדן איזונים גופניים.הפורקן המיני מסתיים בדרך כלל בתחושת עונג נינוחות וסיפוק.  

שיפור במערכות היחסים שלהן עם בני זוגן    התעלסות עוזרת לזוג לעבור בשלום תקופות קשות ובלתי נמנעות. רבים מן המתחים שאיננו יכולים לדבר עליהם מוצאים פורקן ואפילו פיתרון בהתמסרותנו לתשוקה משותפת . אישה צריכה ליהנות ממין לא רק בגלל שגופה בנוי ומתאים להנאות מיניות אלא מהסיבה שיחסי מין מספקים עוזרים לה ביצירת קשרי קרבה מלאים.

אניטה קלייטון בספרה "נשים, מין ואינטימיות": "אצל  נשים חוסר סיפוק מתבטא יותר כאכזבה ופחות כמשבר,חוסר הסיפוק המיני לא מאיים על תחושת העצמיות הבסיסית שלנו, על הנשיות המהותית שלנו, ולכן המצב לא נראה לנו חמור."

 אני בוחנת בעבודה זו את  התשוקה הנשית .התשוקה הנשית לפי סימון אנדראה מורכבת משלושה מימדים:מימד  ראשון הוא המשיכה לגברים נאים היכולה להגביר את סיכויי הנשים ללדת ילדים בריאים מבחינה גנטית.

 המימד השני הוא המשיכה לגברים עשירים היכולה להגביר את סיכוייהן של הנשים  לתת לילדים אלה התחלה טובה, אבל המימד השלישי, והוא  המשיכה לגברים שיישארו איתן, יהיו נאמנים ויקדישו את עצמם להגנה על משפחתם ולכלכלתה לאורך זמן, היא בבחינות רבות דפוס המשיכה השימושי מכולם. נראה כי התשוקה הנשית באמת מתמקדת בגברים שיכולים לתת תעודת אחריות-   מחויבות אוהבת  וממושכת אל בנות זוגם וילדיהן. נשאלת השאלה האם המימד השלישי -האהבה הממושכת והבלעדית "לנצח עד המוות" שאנו כל כך זקוקות לו  שאנו כל כך מתאוות לו בתחילת היחסים - עומד בבחינת הזמן? והאם הוא לא בעוכרי מערכות יחסים ארוכת טווח  של נישואין?  ולכן מתעורר הקונפליקט האם מצד אחד אנו כמהות למישהו שיבטיח לנו נאמנות אך מצד שני האם נאמנות ללא גבול  מחבלת בתשוקה המינית ובסוף מחבלת בנישואין? 

.

הקושי להגיע לאורגזמה

גייל שיהי משתאה בספרה "סקס והאישה הבשלה" נוכח כמות הנשים האומרות שהן לא תפסו עד לאחר גירושיהן באמצע החיים שמעולם לא הייתה להן אורגזמה עם בעליהן. מדוע? כי בעלים רבים עדיין לא יודעים או אולי לא מעניין אותם לדעת את העובדה האנטומית שקייסי הוכיח שכדי שאישה תגיע לאורגזמה היא זקוקה לגירוי הדגדגן.

פרויד היה הראשון שהחל בודק בצורה יסודית את ההיבטים הפסיכולוגיים של מיניות האדם.

במחקרו סיכם פרויד דברים שמקורם בדעות קדומות: כי אצל ילדות בשלב הפאלי . הדגדגן משמש כאזור מיני מרכזי אך עם התבגרותה עובר המרכז לנרתיק.

 ב76 יוצאת שרי הייט  עם מחקר מעמיק ומתריסה נגד פרויד והתיאוריה שלו לגבי האורגזמה. הממצאים העיקריים של הייט היו כי % 70  מן הנשים אינן מגיעות לאורגזמה בשלב החדירה אלא באמצעות גירוי ישיר של הדגדגן. עדות זו חשפה את האמת אודות האורגזמה הנשית. שני חוקרי המין  מאסטרס וגונסון העלו את החשיבות של הדגדגן אבל הדגישו שבתנועת החדירה בשעת משגל יש משום גירוי מספיק ואם האישה לא הצליחה להגיע לשיא הרי תפקודה המיני לקוי . קינסי ציין  כי נשים אוהבות ליטופים וכי הן מגיעות לשיעור גבוה יותר של אורגזמות בשעה שהן מאוננות.

אן קורט במאמרה משנת 1968" המיתוס של האורגזמה הנרתיקית" הציעה לקשור את העניין להגדרה הפטריארכלית של המיניות הנשית. קורט והייט חושפות כיצד פירשו הגברים את המיניות לתועלתם. בייחוד עולה ממחקרה של הייט שהנאתו של הגבר היא הדבר החשוב ביותר בדגם הדומיננטי של אינטראקציה הטרוסקסואלית .  מדברים אלו ניתן למצוא שגם במישור האינטימי כשיש חשיבות עליונה לשיווין בין המינים כי רק כאשר גם האישה מגיעה לאורגזמה  שני בני הזוג יוצאים נשכרים, קיימת ההיררכיה וכל  מה שקשור לגבריות חשוב יותר מאשר  כל מה שקשור לנשיות.

 התיעוד המדויק של הייט בנושא  כיצד מגיעות נשים לאורגזמה בדרך הקלה ביותר הוא: כשהן מגרות את עצמן. המחקר הראה שנשים אינן מגיעות לאורגזמה עם חדירת הפין בלא גירוי נוסף.  ולכן אם במחקרה  רוב הנשים טוענות שכך הן מגיעות לאורגזמה הרי הדבר בוודאי נורמלי ואין כל רע בכך.

 מיחסים למישל פוקו את התגלית כי המין הוא עניין של תרבות וכי הדרך שבה מגדירים מיניות קשורה למקום מסוים ולזמן מסוים בהיסטוריה ולמבנים חברתיים מסוימים. המיניות

היא תוצר חברתי ולא הטבע האנושי. האדם הוא סובייקט נכפף עם מעט יכולת בחירה. 

מחקרה של הייט  מוכיח כי המין הוא חלק מתמונה תרבותית כוללת  ומקומה של האישה ביחסי המין משקף את מקומה של האישה בחברה. יחסי המין הם תוצר של השיטה החברתית אף על פי שעד אותו זמן הייתה המיניות הנשית בעיקרה תגובה למיניות הגברית.

חשיבות עבודתה של הייט בעצם התייחסותה הברורה אל דפוסי ההתנהגות המינית כאל מבנים חברתיים. הייט עוררה שאלה נוספת האם יחסי המין שאנו מכירים הם תופעה חברתית או ביולוגית? היא הוכיחה שאצל רוב הנשים לא בהכרח מביא המשגל לאורגזמה ואילו גירוי הדגדגן אכן מביא לכך. ואם אכן יחסי המין נוצרו לשם תענוג ואינטימיות הרי שסוג הגירוי שנשים זקוקות לו על מנת להגיע לאורגזמה צריך להיות כלול בהגדרת יחסי המין ועלינו לעצב מחדש את יחסי המין שלנו.

הייט כותבת ב1976: ההגדרה שהחברה שלנו מגדירה את יחסי המין סקסיסטית. המשגל המסתיים באורגזמה של הגבר זו הגדרה סקסיסטית המכוונת כלפי האורגזמה של הגבר ולצורכי רבייה.

למרות מה שנקרא "המהפכה המינית " אי היכולת להגיע לאורגזמה היא עדיין הבעיה השכיחה ביותר שעליו מתלוננות נשים .שני המחקרים –דוח קינסי ומחקרו של הנט בשנת 1972 מראים כי רק כמחצית מהנשים הנשואות בארצות הברית מגיעות בעקביות לאורגזמה ביחסי המין שלהם.

רובין בייקר ומארק בייליס מצאו תיאוריה חדשה ורדיקאלית על מיניות האישה ניסו לבדוק את התעלומה הגדולה של מיניות האישה ומדוע היא הפכפכה כל כך ומה הוא תפקידו האמיתי של הדגדגן ומדוע בכלל יש לנשים אורגזמה? הם גילו שתכיפותן של האורגזמות המישגליות הייתה גבוהה בהרבה כשהנשים היו בשיא פוריותן בקרבת הביוץ. ולכן לאורגזמה יש תפקיד בהתעברות. האורגזמה יוצרת אפקט שאיבה וכל נוזלי הנרתיק נשאבים מעלה.בשביל הזרע זוהי דחיפה ממשית במסעו אל החצוצרות למצוא ביצה ולהפרות אותה.

הפסיכותרפיה המסורתית רואה באי הגעה לאורגזמה  בעיה מינית, סממן שמתחתיו מסתתרת "בעיה פסיכולוגית" או "הפרעה" ושולחות את המטופלות ל"טיפול היעיל" להפרעה באורגזמה שהוא הפסיכותראפיה. דבר שגרם לחרדה אצל נשים והוצאות כספיות מיותרות. הפיתרון פשוט–אומרת דר לוני ברבך – כל אישה יכולה! בעזרת לימוד בקבוצות טיפוליות של נשים "טרום אורגזמיות" שבנויות על תכנית טיפולית שמורכבות  מטכניקת הייעוץ של מסטרס וגונסון וכולל תרגילים שפותחו על ידי דר לוביטו ודר לו פיקולו מאוניברסיטת אורגון. שבהם ניתנים הסברים ותרגילים פשוטים וברורים שבעזרתם יכולה כל אישה בכל גיל ומכל רקע חינוכי לבנות מחדש את מערכת יחסי המין שלה ולחוות הנאות גופניות ורגשיות עמוקות.  מארי ס. קלדרון  מוסיפה בהקדמה לספרה של לוני גרפילד  "שאפשר להוביל את האישה צעד-צעד בעודה מגלה מחדש את התחושות המיניות המענגות, שנשללו ממנה בילדותה על ידי עונשים או בושה".  התרגילים הראשונים עוסקים בהיכרות עצמית ואוננות . לאחר מכן מתקיימות שיחות קבוצתיות שהוכיחו כי חשוב מאד לאישה לבוא במגע עם גופה ולהבין את דרישותיה האישיות המביאות אותה לאורגזמה בטרם תציג את צרכיה בפני בן

זוגה. לגברים אין תשובת קסם לחיי מין מוצלחים  אין הם יכולים לדעת ולנחש מה אישה רוצה וצריכה. אישה צריכה לקבל על עצמה אחריות על ההנאה שלה . היא צריכה להכיר את  הייחוד המיני שלה שנרכש תוך גירוי עצמי ויכול להציב את האישה בעמדה טובה יותר כך  שהיא לא תצטרך לחכות ל"גבר הנכון"(גודל פין נכון , משך זקפה נכונה..) לא תצטרך ליצור תלות בגבר אחד שרק אתו היגיעה לאורגזמה, ותהיי במצב שתסייע לבן זוגה לספק אותה.

חוסר היכולת  להגיע לאורגזמה גרמה למרבית הנשים שבהן טיפלה דר לוני גרפליד ברבך להאמין כי משהו מאוד בסיסי לקוי אצלן. ולכן הן השתדלו להימנע עד כמה שאפשר מקיום יחסי מין. והגרוע מכל העמידו פנים כאילו היגיעו לאורגזמה -"מזייפות אורגזמה". נשים נשואות מעמידות את הנאתו של הבעל מעל לזו שלהן וזה דחף נשי אבל לעיתים קרובות הדבר גורע מן הסיפוק המיני של עצמן מה שבתורו עשוי להפחית מן ההנאה של בעליהן. וכפי שאומרת אסתר פרל: "את  יכולה ליהנות אם את לא עסוקה בדאגה לאחר לבן זוגך אלא עסוקה בעצמך בנוכחות האחר .מה שמשחרר אותך מהטיפול והדאגה לאחר יקרב אותה למיניות.

דר  פט אלן גינקולוגית ניו יורקית  כפי שמובאת בספרה של גייל שיהי  "סקס והאישה הבשלה" אומרת שהעובדה שאת מוכנה להעניק לו סקס מתוך חובה איננה טובה מספיק. כי הבעל מרגיש את הדחייה  את הכעס ואת  הסבל שלך. לכן שמירה על חיי המין היא בחירה הדורשת עמדה וגם עבודה קשה ומייעצת לנשים להפסיק לדבר והתחיל לעשות אהבה.

ולסיום המיתוס וניפוצו-ישנן נשים הטוענות,כי האורגזמות המושגות על ידי חיכוך פין הגבר בנרתיק הן "שונות" או "יותר מספקות " . אם אישה אינה מגיעה לאורגזמה בדרך זו היא עלולה לשער כי זה נכון וכי היא מפסידה משהו.  דר לוני ברבך אומרת בספרה:למה שלא נבטל את המיתוס הגורס, כי ישנן דרכים טובות יותר ואחרות שהן טובות פחות על מנת להגיע לאורגזמה . במקום זאת נקבל את העובדה , כי לפעמים אי אפשר להגיע לאורגזמה במשגל ללא גירוי נוסף – אם לוקחים בחשבון את המבנה הפיזיולוגי  הייחודי של איבר מינה של האישה, והעובדה כי האיבר המין של הגבר לא תמיד מאפשר גירוי מתאים לאזור הדגדגן. ולסיכום:את יכולה להצליח להגיע לאורגזמה מבלי להוסיף את הדגדגן אך אתו-סיכוייך טובים יותר.

העדר תשוקה.

ג'סיקה בנג'מין מציעה בספרה "כבלי האהבה" הגדרה חדשה לתשוקתה של האישה- הבנת התשוקה כהשתוקקות להכרה: "אם בכוונתנו לגלות את תשוקתה העצמאית  של האישה-תשוקה אשר אינה חייבת להיות מיוצגת על ידי הפאלוס- עלינו לשקול את הצורה הבין סובייקטיבית שבה שני סובייקטיביים נפגשים , שבה לא רק הגבר אלא גם האישה יכולים להיות סובייקט.ההשתוקקות בו בזמן לאיבוד העצמי ולשלמות(או אחדות) עם האחר אינה אלא צורה של השתוקקות להכרה.חווית ההנאה עם האחר וההנאה מן האחר היא חוויה של הכרה הדדית.  נשים חייבות לטעון לסובייקטיביות שלהן, הן תוכלנה להציע לגברים אפשרות חדשה כיצד להתנגש עם החוץ ולהתעורר לחיים בנוכחותו של אחר שוויוני."

היא מוסיפה ש"האישי והחברתי קשורים זה בזה, ולהבין שאם אנו מחניקים את כמיהותינו האישיות להכרה על ידי האחר, אנו חונקים בכך גם את תקוותנו לשנוי חברתי"

  סוגיית התשוקה מעלה שאלות רבות :אנו פונים אל אדם אחד שיספק לנו מה שבעבר סיפק כפר שלם. אנו מחפשים תחושה של קרקוע, של משמעות והמשכיות. נשאלת השאלה האם קשה ליצור התרגשות ציפייה ותאווה עם אותו אדם שאנו מבקשים ממנו נוחם ויציבות?.

גייל שיהי בספרה "סקס והאישה הבשלה" מוסיפה:"במשך כל החיים אנו צריכים לשוב ולאזן את הצורך שלנו בקשר אינטימי עם הצורך שלנו באינדיבידואליות,אצל זוג הנשוי שנים רבות המתח יתן לבטח את אותותיו בתחום העדין של האינטימיות". או כפי שהיא קוראת לו פרודוקס האהבה מצד אחד דחף  להתמזג ,להיכנע ומצד שני להיות נפרד, אינדיבידואלי.

 נשאלת השאלה  האם קיים קונפליקט בין הצורך הרגשי העמוק שהוא הצורך בברית יציבה ואוהבת עם מישהו שיהיה מסור  ומצד שני הרצון שהמפגשים המינים יהיו מרגשים  ומלאי תשוקה והאם זה מתנגש ביניהם?האם התשוקה בורחת כאשר יש מערכת נישואים יציבה?

עולה השאלה האם יכולה תשוקה מינית להחזיק מעמד בנישואים? האם התשוקה גוועת אוטומטית ושמא  בני הזוג ממיתים אותה?לפי מחקרים שעשתה הייט  היא טוענת שחלק מהנשים טוענות שיש סתירה בין תשוקה מינית ובין מערכות יחסים ארוכת טווח כמו נישואים.

לפי מחקריה של  שרי הייט תשוקה מינית אינה יכולה בדרך כלל להחזיק מעמד בנישואים. כאשר שני אנשים חיים יחד במקרה הטוב  מפנה  רגש של "מאוהבות" זה את מקומו לאחר כמה שנים  לרגש של אהבה שיש בה חיבה ותשומת לב כחלק מן ההתפתחות הטבעית של היחסים.

במקרה הרע נשים מרגישות ניכור מיני. לפי הייט  התהליך של הניכור שנוצר לעיתים קרובות בעקבות עמדות שתלטניות של הגברים, מבריח בהדרגה את הנשים ומביא אותן לידי "אדישות" ו"חוסר עניין" במין ותשוקתן דועכת. הניכור הרגשי הנוצר מחמת הריחוק וההטרדה (העדר תמיכה רגשית מצד גברים,אדישות רגשית מצד הגברים,הימנעות מרגשות כוחנות ושליטה במערכת היחסים,השפלות ועלבונות ועוד) עשוי לגרום לנסיגה רגשית של האישה אף שהיא ממשיכה "להעניק" ונשארת פיזית בתוך מערכת היחסים.אבל עצמיותה ורגשותיה "יורדים למחתרת" ובסופו של דבר היא רוצה פחות ופחות יחסי מין ומפגינה פחות

ופחות התלהבות ופחות מעורבות רגשית,  כל זה מגדיל את הריחוק והניכור בינה לבן בן זוגה.

במקרה הטוב כאשר שני אנשים חיים יחד  ולאחר מספר שנים מפנה  רגש של "מאוהבות" לרגש של אהבה שיש בה חיבה אך חסר הלהט ההתחלתי . אנתוני רובינס, מנסח זאת בתמציתיות בהסבירו שהלהט ביחסים תואם את כמות אי הוודאות שאנו מסוגלים לשאת. או כפי שאומרת אסתר פרל לאחת ממטופלותיה: "שכדי לשמר לאורך זמן את התשוקה אל האחר עלינו להיות מסוגלים להכניס תחושה של הלא ידוע אל תוך המרחב המוכר".

ולכן נשאלת השאלה איך נשלב אי וודאות עם יחסינו האינטימיים?איך מתגברים על חוסר האיזון העדין הזה?פילוסופיים מן המזרח הרחוק כמו אושו וזן ידעו מאז ומעולם שהארעיות היא הקבוע היחיד. ויש יותר משמץ של יוהרה בנו באנשים של העולם המודרני  שמניחים שבכוחנו להפוך את יחסינו לקבע, על ידי נישואין ושאפשר למעשה לכונן ביטחון.

סטיבן מיטשל מציין שפנטזיית הקביעות "מנצחת" את פנטזיית הלהט אבל שתיהן יצירי דמיוננו. אנו נכספים לקביעות, אנו עשויים לטרוח למענה .אבל לעולם אין בה ערובה. ולא משנה כמה נתאמץ להתגונן מפני זה. הוא מזכיר לנו שאפילו בנישואים המשמימים ביותר הצפיות  היא אחיזת עיניים, הצורך שלנו ביציבות מצמצם את מידת נכונותנו להכיר את האדם הקרוב אלינו. ולכן גם התעלומה כמו אי הוודאות  היא מרכיב מהותי בכל קשר.

ביחסים ארוכי טווח קיימת נטייה חזקה להעדיף את הצפוי על הלא צפוי. ואולם הארוטיות

משגשגת על הקרקע הלא צפויה . התשוקה מתנגשת חזיתית עם הרגל ועם החזרתיות.

ולכן אי הוודאות והתעלומה  הינם מרכיבים  מהותיים  בכל קשר.התשוקה ניזונה על הלא ידוע ומסיבה זאת היא מעצם מהותה מעוררת חרדה . בספרו "פתוח לתשוקה " מסביר הפסיכואנליטיקאי מארק אפסטין שנכונותנו להתחבר לתעלומה הזאת היא המחזיקה את התשוקה בחיים.

לפי אסתר פרל נפרדות היא תנאי מוקדם להתחברות. האהבה נשענת על שני עמודים ויתור ואוטונומיה .הצורך שלנו ב"יחד" מתקיים לצד הצורך שלנו ב"נפרדות". האחד אינו קיים בלעדי האחר.כשהמרחק גדול מדי לא יכולה להיות התחברות אבל התמזגות רבה מדי מוחקת את נפרדותם של שני  בני אדם מובחנים. כשהשניים הופכים לבשר אחד התחברות לא יכולה לקרות עוד. לפיכך הנפרדות היא תנאי מוקדם להתחברות זה הפרדוקס המהותי של האינטימיות והמין.

אסתר פרל טוענת שיכולתנו לשאת את נפרדותנו- ואת חוסר הביטחון הבסיסי שהיא מעוררת היא תנאי מוקדם לקיומם של עניין ותשוקה במערכת יחסים. "במקום לחתור תמיד לקרבה אני סבורה שטוב יעשו זוגות אם יטפחו את עצמיותם הנפרדת. התשוקה זקוקה למסתורין. .לעיתים קרובות מדי , כשזוגות מתמקמים בנוחיות האהבה הם חדלים ללבות את אש התשוקה. הם שוכחים שאש זקוקה לאוויר." טוענת אסתר פרל.

מה שמקשה כל כך על קיום התשוקה לאורך זמן הוא שהדבר דורש לשלב בין שני כוחות מנוגדים חופש ומחויבות. שהמתח בין ביטחון להרפתקה הוא פרדוקס שיש לנהל לא בעיה שיש לפתור. הסיכוי של התשוקה לשרוד תלוי ביכולת שלנו להכיר בדואליות ולנהל אותה.

בספרה המהפכני "המין השני" כותבת סימון דה בובאר:" הארוטיקה היא תנועה לעבר האחר,זה אופייה המהותי .ואנו במאמצינו לכונן אינטימיות אנו שואפים לבטל את ה"אחרות"  ועל ידי כך איננו מאפשרים את המרחב הדרוש לצורך פריחתה של התשוקה.

סטיבן מיטשל  אומר: "כמובן שאין אלה הנישואים שהורגים את התשוקה אלה האופן בו הם מובנים (הבניה),אנו משתוקקים לוודאות ולביטחון מוחלט כדי להגן על אהבתנו. ושבועת הנישואין המקובלת-" עד שהמוות יפריד ביננו" מבטיחה כנראה אישור מרגיע בדיוק בכיוון זה. לפני הנישואים הרבה זוגות מרגישים את עצמם חופשיים ,ילדיים הרפתקנים וספונטניים.

אבל בנישואים הם תרים אחר יציבות וקביעות. בנישואים הם עשויים לזהות את עצמם ואת בן זוגם כ"מבוגרים" כמו אבותיהם ואימותיהם- מוסדות סטאטיים .את החידלון שנלווה לסטאטיות הם מייחסים למוסד הנישואים עצמו במקום לכמיהות הקונפליקטואליות שלהם לוודאות ולקביעות דרכן הם מבנים לעצמם את משמעות הנישואין.

הוא מוסיף:"כאשר מטופלים מתלוננים על נישואים מתים, נטולי חיות, אפשר לרוב להראות להם עד כמה החידלון יקר להם, עד כמה הם מקפידים לשמור עליו ולהתעקש עליו, כיצד המכאניות של ההתעלסות מהווה חומה מפני החרדה מהפתעה ואובדן הצפיות,....

....האהבה , מטבעה אינה בטוחה אנו ממשיכים לרצות להפוך אותה כזו."

,אני רוצה להביא כאן גם את  גישתה השנויה במחלוקת של רוזמרי בסון,  פסיכולוגית מהמחלקה לפסיכיאטריה וגינקולוגיה בבית החולים והמרכז המדעי בוונקובר שבקנדה, שמנסה להסביר את חוסר החשק של נשים במערכות יחסים ארוכות טווח. כשהיא מתבססת על "חומר ספרותי וניסיון קליני מהמרפאה," היא מסבירה את  בעיית חוסר החשק המיני אצל נשים ב"נישואין". "התלונות על חוסר חשק מיני, למרות מבנה תקין של מערכת המין, שכיחות בקרב נשים, ואינן קשורות בהכרח להנאתה של האשה, לאחר שהיא נמצאת כבר במגע מיני", טענה בסון. היא למעשה גורסת, כי לנשים במערכות ארוכות טווח מניעים רבים לקיום יחסי מין, שלא קשורים בהכרח לחשק, כמו למשל להרגיש נשית ואטרקטיבית, להתקרב אל בן הזוג, לספק את צרכיו של בן הזוג כדי להשיג "משהו", ועוד.
 לפי המעגל המיני צריך להופיע  קודם החשק המיני של האשה, ואחריו ההתעוררות. הגישה של בסון טוענת להפך: ראשית מופיע שלב ההתעוררות המינית, ורק אז מגיע החשק. כפי שהסבירה זאת בסון: "חוסר חשק מיני הוא תגובה נורמלית לקשר של חברות ונישואים שנמשך שנים".

ואז אולי עלינו, הנשים  לבוא בלי חשק למיטה ושם זה יתעורר? וכשבני הזוג שלנו יתלוננו שאיננו יוזמות, תמיד נוכל להפנות אותם לרוזמרי בסון.

 סיכום

הרבה יותר התרגשות ותעוזה מתרחשות בקרב נשים בנות 45 ומעלה  מאשר חברתנו "חולת הנעורים" מעלה על הדעת או מוכנה להודות. סקס ונשים בוגרות נחשבות לאוקסימורון בגלל  ההנחה שההפעלה המינית של נשים נכבית עם הפסקת הווסת.

אך האישה הבשלה מיטיבה לדעת כיצד לזרום עם מיניותה והכול בסדר איתה ואם היא תפתח ציפיות גבוהות לגבי חיי המין שלה ושהן מבוססות על היכרות אינטימית ועמוקה עם עצמה ותראה את עצמה כיצור מיני היא תוכל לבנות מחדש את מערכת יחסי המין שלה ולחוות הנאות גופניות ורגשיות עמוקות.

אחד המחקרים האחרונים שנערך על ידי ארבילה נלסון הראה כי נשים המגיעות בקביעות לאורגזמה מתארות את עצמן בדרך כלל כשבעות רצון, נינוחות מטבען בעלות הבנה ,בעלות ביטחון עצמי עצמאיות מציאותיות חזקות בניגוד לנשים אשר אינן אורגזמיות הנוטות לתאר את עצמן כמרירות, לא שבעות רצון, מתוחות, חסרות בגרות, עצורות, בעלות דעות קדומות וכעסניות.

אני מעוניינת להקים קבוצות של נשים הנפגשות כדי לדון בתסכולים המינים שלהן. הקבוצה מעודדת את הנשים לראות שהן אינן לבד בקשיים המיניים שלהן והן יכולות ללמוד מתוך שיתוף חוויותיהן, וכמו כן בקבוצה נשים יכולות לספק זו לזו תמיכה משמעותית.

אני מאמינה שריפוי והעצמה של עצמנו כנשים וגברים שלם יותר כאשר אנו ממשים את פוטנציאל המיניות שיש בנו. אני מאמינה שבדרך למימוש המיניות הנשית בינינו לבין הגברים, אנחנו עוברות דרך גילוי הפוטנציאל  הנשי, ונכון לעשות זאת בסביבה נשית, בלמידה של הסודות הנשיים, בלמידה מהו שחרור מיני  בקבלת המיניות   ביצירה של מרחב של פתיחות וקבלה ואהבה לנשיות, בדרך של מתן חופש לחיות הנשית במרחב שאין בו איום או שיפוט או תחרות. דרך העצמת המיניות, אנחנו מובילות העצמה וריפוי של כוח החיים, של מערכות היחסים, של הנשיות והגבריות ומתוך כך – של כוח החיים הפועם סביב כולנו.

ביבליוגרפיה

שיהי, גייל 2007.סקס והאישה הבשלה. אור יהודה :כנרת ,זמורה ביתן,דביר-מוציאים לאור בע"מ.

סטיבן מיטשל,2009 האם אהבה יכולה להתמיד? הוצאת תולעת ספרים

הייט, שרי,1991,דו"ח הייט החדש:נשים ואהבה-מהפכה בהתהוותה ירושליים"כתר הוצאה לאור

פרל אסתר אינטליגנציה ארוטית אור יהודה :כנרת ,זמורה ביתן,דביר-מוציאים לאור בע"מ.

קלייטון אניטה ,2008 נשים, מין ואינטימיות תל אביב:מטר הוצאה לאור בע"מ

פרויד, זיגמונד, 2002. מיניות ואהבה תל אביב: הוצאת עם עובד בע"מ.

אנדראה,סימון ,1999 אנטומיה של תשוקה-מין, אהבה ונישואים בראי הפסיכולוגיה והמדע, תל אביב: מודן הוצאה לאור.

לוני גרפילד ברבך.1986.לעצמך-מיניות האישה זמורה ביתן, -מוציאים לאור בע"מ.

  I feel ,אתר זוגיות ואהבה.זוגיות, תשוקה ומשמעות.

תורת היחסים, אתר של דר' דניאל דריי.

.

.